כהן ואח' נ' קשר רנט אקאר בע"מ ואח'

פסק דין

עניינה של תביעה קטנה זו נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 1/3/11, בין רכב הנמצא בבעלות התובעת-1, בו נהג התובע 2 (להלן: "רכב התובעים"), לבין רכב המבוטח על-ידי הנתבעת 1, בו נהג הנתבע 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

בכתב התביעה טענו התובעים, כי התאונה ארעה שעה שרכבם היה במצב עמידה במטרה לפנות שמאלה מתוך הנתיב הימני, בכביש דו סטרי, כאשר רכב הנתבעים הגיע מכוון הכביש אליו התכוון לפנות התובע-2 במטרה לפנות שמאלה, לא ציית לתמרור "תן זכות קדימה" ופגע ברכב.

בעדותו חזר התובע על גרסתו ואף הציג תמונה של הצומת, תוך שהוא עומד על גרסתו, כי רכבו היה בעצירה מלאה בעת התאונה. לטענתו, עצר בטרם הפניה כיוון שהיו כלי רכב בנתיב הנגדי וכלי רכב שביקשו לפנות ימינה והוא נתן להם לעבור. התובע השיב בחקירה הנגדית, כי לא ראה את רכב הנתבעים קודם לתאונה. התובע עומת עם גרסתו לחברת הביטוח בה לא טען שהרכב היה בעצירה בעת התאונה וטען כי הרכב אכן היה בעצירה.

לחברת הביטוח מסר התובע כדלקמן: "נהגתי ברח' הלחי מתחם דיזיין סנטר רציתי להסתובב לכיוון הגשר שיוצא לר"ג לקניון אילון הרכב שפגע בי בא מהגשר ונכנס בדלת האחורית וגם בכנף האחורית בצד של הנהג, יש לציין שיש לו תמרור תן זכות קדימה לרכב שבא ממולך".

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי שעה שרכבם הגיע לצומת עמד והחל לגלוש באיטיות לתוך הצומת, הגיח רכב התובעים מימינו, במהירות גבוהה שאינה מתאימה לתנאי הדרך ותוך ביצוע פניה שמאלה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, ותוך ביצוע פניה שמאלה במהירות, ברשלנות ובחוסר זהירות, פגע ברכב הנתבעים שהיה מצוי בצומת, בחלקו השמאלי קדמי.

הנתבע העיד שבא להיכנס לצומת בפניה שמאלה והתובע הגיע מימנו, במהירות, על מנת לפנות שמאלה ואז התחככו. לדבריו, התובע לא היה במצב עמידה אלא פנה שמאלה בקשת צרה. אם היה עומד בצומת היה הנתבע רואה אותו אולם הוא גלש אל הצומת ולא הבחין בו. לדבריו, רכבו לא ניזוק חוץ מלוחית הרישוי.

בדו"ח השמאי שהגיש התובע, כראיה מטעמו קבע השמאי, כי בבדיקת הרכב אובחנו נזקים של פגיעה תאונתית לאורך צידו השמאלי של הרכב, כנף אחורית שמאלית וקישוט סף שמאלי, נלחצו, עוותו וטעונים תיקון.

בתמונות הנזק ברכב שהוצגו בפני, נראה פגיעה נמשכת בצידו השמאלי של הרכב.

דיון והכרעה

הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן קרות התאונה ואשמו של נהג הנתבעים. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי, תוך בחינת הגיונן של הגירסאות ועקביותן.

בנסיבות שהוכחו בפני, שעה שלרכב הנתבעים יש תמרור תן זכות קדימה בכיוון נסיעתו, אין ספק כי חובתו הייתה להכנס לצומת בזהירות מירבית תוך מתן זכות קדימה לכל הרכבים האחרים בצומת בכלל, ולרכבים הבאים מימינו בפרט.

במקרה דנן, עומדת גרסת התובע למול גרסת הנתבע, כאשר לטענת התובע הוא היה בעצירה מלאה בעת התאונה והנתבע פשוט נכנס ברכבו ואלו הנתבע טוען, כי התובע פנה שמאלה במהירות בקשת צרה בעוד רכבו שלו מצוי בצומת. מדובר בשני נהגים שניכר מאופן עדותם כי כל אחד מהם מאמין עד תום בגרסתו.

אופי הנזקים בכלי הרכב, מהווה ראיה עצמאית בעלת משקל אובייקטיבי, העוזרת להכריע במידת מה בין הגרסאות, הן מתיאור הנזק בחוות דעת שמאי התובע והן מן התמונות שהוצגו עולה כי הפגיעה ברכב התובע היא פגיעה נמשכת בצד השמאלי ולא פגיעת "הטבעה" כפי שניתן היה לצפות למצוא במקרה בו רכב הנתבע היה פוגע ברכב התובעת שהיה בעצירה מלאה ממתין במטרה להכנס אל הצומת. מתוך אופי הפגיעה ברכב, ניתן להסיק, בוודאי ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות כי שני כלי הרכב היה בנסיעה בעת התאונה.

לראיה זו, מצטרפת העובדה כי התובע לא כתב בהודעתו לחברת הביטוח, שנמסרה סמוך לאחר התאונה, כי היה בעצירה מלאה בעת התאונה בהמתנה להכנס אל הצומת ולפנות שמאלה, אלא ניתן להבין מההודעה כי היה במהלך הפניה שמאלה עת ארעה התאונה. ההודעה לחברת הביטוח היא גרסה אוטנתית ראשונה של התובע ויש לה משקל לא מבוטל. אם כפי שהעיד התובע עמד פרק זמן מסויים בצומת ואז ארעה התאונה - דקה, חצי דקה, 20 שניות כפי שהעיד - ניתן היה לצפות שידגיש זאת גם בהודעתו לחברת הביטוח.

יתירה מזו, התובע טען בעדותו, כי עמד בעצירה מלאה בטרם הפניה שמאלה על מנת לתת זכות קדימה לרכבים שהיו בצומת, התובע גם העיד שלא ראה כלל את רכב הנתבעים עד לתאונה. נוכח העובדה שהתאונה התרחשה רק בין רכב התובע והנתבע ומכאן שלא היו עוד כלי רכב בצומת, ניתן לקבוע כי בעת התאונה לא היו עוד כלי רכב בצומת, ולא הייתה עוד כל מניעה שהתובע יתחיל בנסיעה (מנקודת מבטו), שכן לא הבחין כלל ברכב הנתבעים.

כפי שנפסק לא פעם, תמרור הנותן זכות קדימה בצומת אינו חזות הכל ונהג מצווה על עירנות כאשר נכנס לצומת. חובת הנהג להיזהר שרירה וקיימת, גם אם זכות הקדימה נתונה לו ואף להמנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כי לא יכנס נוהג רב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור (לרבות רמזור) מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73 מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור.

במקרה דנן, התרשמתי, כי שני כלי הרכב נכנסו אל הצומת בחוסר זהירות.

כאמור, בכיוון נסיעת הנתבע היה תמרור "תן זכות קדימה" ועל אף האמור הנתבע נכנס לצומת מבלי להבחין ברכב התובע ומבלי לתת לו את זכות הקדימה, ומכאן שעליו מוטלת עיקר האחריות לתאונה.

אציין, כי אין בידי לקבוע שהתובע נכנס במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, שכן לו כך היה, ניתן היה לצפות לתאונה משמעותית הרבה יותר, אולם ניתן לקבוע, כי גם התנהלותו של התובע תרמה לתאונה, במיוחד שעה שלפי גרסתו שלו התאונה ארעה עת הוא נמצא בנתיב נסיעתו וטרם התחלת הפנייה, דהיינו רכב הנתבעים היה כבר בתוך הצומת בעת קרות התאונה ולמרות זאת נכנס רכב התובעים אל הצומת. בנסיבות אלה, אני סבורה שעל רכב התובעים מוטל אשם תורם משמעותי בשיעור של 40%.